אכפת

In memory of my father

יש פרויקט אחד שלא לקחתי כמעצבת, אלא כבת.

אבא שלי היה, כמוני, מהגר מדרום אמריקה. באורוגוואי היה לו העסק שלו, המקום שלו, הגאווה שלו. כשהגיע לישראל בסביבות גיל 60, שום דבר מזה לא חיכה לו: הוא לא הצליח לפתוח חנות מחדש, נאלץ לעבוד באבטחה בשכר מינימום, נכנס לחובות, ולאט לאט איבד הכול — את הבית, את המעמד, את הנישואים. יום אחד קיבלתי טלפון שמצאו אותו ישן על ספסל בפארק ברעננה.

הייתי בת תשע־עשרה, עולה חדשה שמנסה לבנות את עצמה, ולא ידעתי איך לעזור לו. סיפרתי לו על הוסטל; הוא לקח את זה כעלבון ובחר לחזור לספסל, לרחוב. זו הייתה כמעט השיחה האחרונה בינינו. אחריה באו שנים של שתיקה, ואז הפרידה הסופית. במשך זמן רב לא הצלחתי להבין איך אדם יכול להעדיף את הרחוב על גג מעל הראש.

עברו שנים. בניתי את המשפחה שלי, את הסטודיו שלי, את החיים שלי. אבל בכל פעם שמסרתי בית מעוצב עד הפרט האחרון, בשווי מאות אלפים, חזרה אותה תמונה: אבא שלי, בלי גג. הבנתי שיש לי משימה לא גמורה — ושזה לא רק הפרויקט שלי, אלא של אבא שלי ושלי, ביחד. החלטתי להשתמש במקצוע שלי כדי להפוך את המילה ׳מקלט׳ למילה ׳בית׳.

המקום הוא בניין בן ארבע קומות בתל אביב, של עמותת אכפת. יש בו שתים־עשרה חדרים של כעשרה מטרים רבועים כל אחד, מטבח משותף, מועדון במרתף וחצר. שוהים בו כעשרים וחמישה אנשים שחיים ברחוב; עבור רבים זו התחנה הראשונה בדרך חזרה לחיים. כשהגעתי, מצאתי כאוס: תרומות ערומות על הרצפה, רהיטים שבורים, היעדר מוחלט של צבע.

בשבילי, בית הוא הרבה יותר מארבעה קירות. הוא ביטחון, שייכות, משפחה, זיכרון, חיבוק חם ועוטף, אפילו ריח — לכל בית יש את שלו. את זה שמתי לי למטרה להחזיר לבניין הזה.

ועשיתי את זה מהדברים הכי קטנים. התקנתי מדף ליד כל מיטה — משהו קבוע, משהו משלך, שייתן תחושת ביטחון. למחרת, מישהו הניח על המדף שלו תמונה של הבת שלו. מדף אחד הספיק כדי שגבר יוכל להסתכל על הבת שלו כל בוקר. תליתי מראות, כי ברחוב מפסיקים להסתכל על עצמך, וכאן חוזרים להיות בבית. הנחתי שטיחים, כדי שהרצפה לא תהיה קפואה, כדי שאפשר יהיה לדרוך על משהו חם כשקמים מהמיטה.

הלבשתי את החלונות בווילונות מהרצפה עד התקרה בשתי שכבות — אחת שקופה, אחת אטומה — שמרככות את האור ונותנות פרטיות. צבעתי כל חלל בגוונים נקיים ואחידים, ובכל חדר הוספתי צמחים, טקסטיל חם בוורוד ובכתום, ותמונה ממוסגרת, כדי שגם הפינה הקטנה ביותר תרגיש מחושבת. חידשתי את הלאונג׳ המשותף עם חימום תת־רצפתי, ויצרתי מחסן שבו לכל תרומה יש מקום וכבוד, כדי שכל אדם ייקח בדיוק את מה שהוא צריך. בחוץ הצבתי לוקרים, כדי שמי שמגיע ללילה אחד יוכל להגן על המעט שיש לו. ובחצר הקמתי קיר ירוק חי — צמחים שמטפסים ונשפכים — כדי שיהיה גם משהו לטפח ולראות גדל.

האנשים שגרים כאן רגילים להיות בלתי־נראים לחברה. לראות אותם נרגשים מהבית שלהם עצמם, משתתפים, עומדים לשם שינוי בחזית ולא בשוליים — זה מה שפתח לי הכי הרבה את הלב. זה היה התיקון שלי, המעגל שנסגר: הבית שלא הצלחתי לתת לאבא שלי, ניתן עכשיו לאחרים שזקוקים לו. הוא נושא את שמו ואת זכרו בכל פינה.